החלטה בתיק ת"א 5244-10-10

לפני בקשה לדחייה על הסף של חלק מכתב התביעה שכנגד שהוגש על-ידי המשיבים, מחמת קיומו של מעשה בית דין.

1.              רקע וטענות הצדדים:

(א)                      המשיבים הם בעלים של מקרקעין הידועים כחלקה 152 בגוש 8252, ברחוב הקבלה 4 שבנתניה (להלן:- " המקרקעין"). ביום 24.3.04 התקשרו המשיבים עם המבקש 1 בהסכם שבו מכרו לו 210 מ"ר מתוך 450 מ"ר של המקרקעין, תמורת 90,000$ ארה"ב (להלן:- " הסכם המכר"). למחרת נחתם בין הצדדים הסכם שיתוף במקרקעין. במועד סמוך לאחר מכן התקשרו המשיבים עם המבקשת 2 (להלן:- " החברה הקבלנית"), ב"הסכם לביצוע בנית קוטג'" (להלן:- " הסכם הביצוע"), שלפיו התחייבה החברה הקבלנית לבנות עבור המשיבים קוטג' למגורים על חלקם במקרקעין תמורת 130,000$. המבקש 3, מנהלה של החברה הקבלנית ואביהם של המבקשים 1 ו-4-6, חתם על הסכם הביצוע כערב לקיום חיובי החברה הקבלנית. בין הצדדים נחתם הסכם נוסף (להלן:- " הסכם הקיזוז") שלפיו התמורה שישלם המבקש 1 עבור רכישת זכויות הבעלות בחלקו במקרקעין תקוזז מהתמורה שיידרשו לשלם המשיבים עבור בניית הקוטג'. עוד הוסכם בין הצדדים כי החברה הקבלנית תבנה קוטג' נוסף בחלקו של המבקש 1 (להלן:- " הקוטג' המזרחי").

(ב)                      לאחר עריכת ההסכמים לעיל ובמהלך בניית הקוטג'ים התגלעו בין הצדדים מחלוקות, שהובילו בין היתר לעיכוב בבניית הקוטג' של המשיבים, והם תפסו בו חזקה רק  ביום 7.3.06.

המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשים 1-3 לבית משפט השלום בכפר-סבא בה עתרו לפיצוי בגין הפרת הסכם הביצוע, ולצו שיחייב את הנתבעים שם לתקן חריגות בנייה בקוטג' המזרחי, הצמוד לקוטג' של המשיבים (ת"א 3754/06, להלן:- " ההליך הקודם"). ביום 4.8.09 ניתן פסק דין בהליך הקודם שבו נקבע כי המבקשים 1-3 הפרו את הסכם הביצוע והוטל עליהם לפצות את המשיבים ולתקן את ליקויי הבניה. המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי-מרכז (ע"א 16117-10-09), שם הגיעו להסכמה שלפיה יופחת סכום הפיצוי ויידחה המועד לתיקון ליקויי הבנייה כדי לאפשר למבקשים לפעול לקבלת היתר מתאים (להלן:- " פסק הדין בערעור").

(ג)                        ביום 4.10.10 הגישו המבקש 1 והחברה הקבלנית את התביעה דנן  שבה עותרים הם, בין היתר, לאכיפת הסכם המכר, ולרישום זכויותיהם במקרקעין. המשיבים הגישו כתב הגנה ועמו גם  תביעה שכנגד שבה עותרים הם, בין היתר, לביטול הסכם המכר ולסילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין. בעקבות זאת, הגישו המבקשים בקשה זו לדחייה על הסף של הטענות בתביעה שכנגד, העוסקות במערכת ההסכמים שנערכו בין הצדדים, מחמת קיומו של מעשה בית דין.

(ד)                      המבקשים טוענים כי עילת חלק מכתב התביעה שכנגד היא הפרת מערכת ההסכמים שנערכו בין הצדדים, והנושא כבר נידון והוכרע בפסק דין סופי וחלוט. המבקשים מציינים כי ככל שהמשיבים סבורים שהמבקשים לא השלימו את החיובים שהושתו עליהם בפסק הדין, עומדת להם האפשרות לממש את זכויותיהם הנטענות בהליכי ההוצאה לפועל ובהליכי בזיון בית המשפט. המבקשים עותרים לדחות על הסף את הטענות שהועלו בסעיפים הבאים מחמת קיומו של מעשה בית דין: 6, 8-18, 22-31, 44-46, 48, הסיפא של סעיף 54, וסעיף 56.

(ה)                      המשיבים טוענים מנגד כי עילת התביעה בהליך הקודם הייתה הפרת הסכם הביצוע בלבד, שנחתם בין המשיבים לבין המבקשת 2 והמבקש 3, ולא נגעה כלל להפרת יתר ההסכמים, והסכם המכר בפרט. עוד טוענים המשיבים כי בהליך הקודם לא נתבקש סעד כספי מהמבקש 1, שממילא אינו צד להסכם הביצוע,  וכי הסעד שנתבקש בהליך זה שונה מהסעד שנתבקש בהליך הקודם, והוא אף בסמכותה הייחודית של ערכאה זו. המשיבים מוסיפים וטוענים, בבחינת למעלה מן הצורך, כי הסעדים הנתבעים בהליך הנוכחי הינם בגין הפרות שנוצרו לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם ולפיכך ממילא לא מתקיים בעניינם מעשה בית דין.

2.         דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובתשובת המבקשים לתגובה, החלטתי לדחות את הבקשה.

(א)                      בטרם אתייחס לשאלת קיומו של מעשה בית דין אציין כי עותרים המבקשים לדחות על הסף את הטענות המופיעות בסעיפים 6, 8-18  ו- 22-31. סעיפים אלה מתארים את הרקע העובדתי להגשת התביעה בלבד, ואין הצדקה לדחות את האמור בסעיפים אלה על הסף. בסעיפים 44-46, 48, 54 ו-56 עותרים המשיבים לסעדים הנובעים מהפרת ההסכמים עימם, וגורל העתירה לגביהם ייחתך על-פי האמור להלן.

(ב)                      נקודת המוצא להכרעתי זו היא הדוקטרינה המשפטית בדבר מעשה בית-דין, המבוססת על רציונאל שלפיו יש  למנוע התדיינות משפטית חוזרת בעניין שכבר הוכרע. דוקטרינה זו נועדה להגשים שני אינטרסים עיקריים: האחד, האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי ובתוך כך מניעת העמסת יתר של הליכים חוזרים באותו עניין על מערכת המשפט  (בכפוף לכך שהדבר לא יפגע בעשיית הצדק). האינטרס השני נועד להגן על בעל הדין עצמו, המעוניין שלא להיות מוטרד בהתדיינויות משפטיות חוזרות בעניין שכבר נידון והוכרע (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון פ"ד מא(1)68 (1997); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר פ"ד מב(3)14 (1988).

(ג)                        לכלל בעניין מעשה בית-דין שני ענפים שונים, השתק עילה והשתק פלוגתה. בבקשה לא מצוין במפורש מהו הענף עליו נסמכת הבקשה, אולם מעיון בה דומה שהמבקשים טוענים לקיומו של השתק עילה. המבחן לקיומו של השתק העילה הוסבר בפרשת ע"א 2035/03 לב יסמין נ' ת.ג.י. פ"ד נח (6) 447, מפי השופט גרוניס:

"המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו "מבחן זהות העילות". השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא, האם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית משפט זה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801; עניין קלוזנר, עמ' 593). נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים."

הנה כי כן, המבחן הקובע קיומו של מעשה בית-דין בשל השתק עילה הוא "מבחן זהות העילות", הבוחן הן את התשתית העובדתית הן את האינטרס המוגן שביסוד התובענות.

(ד)                      בענייננו, לא קיים מעשה בית דין בכל הנוגע לעילת התביעה המבוססת על הפרת הסכם המכר. בהליך הקודם, שמכוחו טוענים המבקשים לקיומו של מעשה בית דין, נידונה הפרתו של הסכם הביצוע בלבד, בעוד שבתובענה דנן טוענים המשיבים, במישור החוזי, להפרתו של הסכם המכר. נוכח העובדה שהצדדים ערכו הסכמים נפרדים במסגרת "עסקת הקומבינציה", יש לראות את הסכם המכר כבעל תוקף עצמאי, והפרתו על ידי מי מהצדדים עשויה לזכות את הצד שנפגע בתרופה. לפיכך, ההליך הקודם שבו נידונה הפרת הסכם הביצוע אינו מקים מעשה בית דין באשר להפרת הסכם המכר. ככל שקיימות בפי המשיבים טענות הנוגעות להפרות של הסכם הביצוע עובר להגשת התביעה בהליך הקודם - אלו לא תשמענה כמובן. 

(ה)                      למעלה מן הנדרש אציין כי גם אילו הייתי מקבלת את גישת המבקשים שלפיה מדובר ב"מערכת הסכמים" שעילת הפרתם נידונה והוכרעה כבר בהליך הקודם, לא היה בכך כדי לחסום את המשיבים מלעתור בהליך זה לביטול הסכם המכר. אמנם, ככלל תובע המעוניין לפצל סעדים בגין אותה עילת תביעה נדרש לקבל לכך אישור מבית המשפט, שכן אחרת יושתק מלעתור לסעד נוסף בתביעה מאוחרת בשל השתק עילה (תקנות 44-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אולם כאשר פיצול הסעדים נכפה עקב מגבלת סמכותו העניינית של בית המשפט בהליך הראשון, יוצרת מגבלה זו חריג לכלל השתק העילה (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, 115 (1991). בענייננו, סעד לביטול הסכם המכר הוא בסמכותה הייחודית של ערכאה זו (מאחר שמתייחס לשאלת הבעלות במקרקעין), ומשכך המשיבים אינם מנועים מלעתור לביטול הסכם המכר, המהווה לשיטת המבקשים - חלק מ"מערכת ההסכמים" שנערכו בין הצדדים.

1.          סוף דבר:

אני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף של חלק מכתב התביעה שכנגד.